“פשטות היא התחכום האולטימטיבי” ל.דה וינצ׳י

יש משפט המיוחס ללאונרדו דה וינצ׳י שמלווה אותנו כבר שנים: “פשטות היא התחכום האולטימטיבי”. אנחנו אוהבים אותו כי הוא מזכיר שפשטות היא לא קיצור דרך. היא לא ויתור על עומק, על חומר או על פרטים. היא התוצאה של הרבה התבוננות והרבה בחירות. כדי להגיע לדבר המדויק צריך לפעמים לעבור דרך עולם שלם של אפשרויות: לראות, לגעת, לנסות ובסוף לדעת מה להשאיר.

סקרנות שלא מכירה גבולות

מה שמרתק בדה וינצ׳י הוא הסקרנות. הוא לא הפריד בין אמנות, טבע, מדע ואדריכלות. האופן שבו האור נופל, המבנה של הגוף ותנועת המים היו אצלו חלק מאותה שאלה.

גם ההשראה שלנו לא מגיעה ממקום אחד. היא יכולה להופיע בפיסת טקסטיל ישנה, בתפר או באריגה. בדלת שנשמרה שנים, בחלון של בית ישן או בכלי שנעשה ביד. בעולם הים והמספנות, בריהוט, באמנות ובאדריכלות. ולפעמים דווקא באתר בנייה: קיר חשוף, חיבור בין ברזל לבטון או חומר שעוד לא קיבל את השכבה האחרונה. שם רואים איך הדברים בנויים באמת.

השראה היא לא העתקה

כשמשהו גורם לנו לעצור, אנחנו מנסים להבין מה בדיוק עצר אותנו. החומר? הצבע? היחס בין הצורות? או אולי חוסר השלמות שהפך אותו לאמיתי?

משם הרעיון מתחיל לנדוד. טקסטיל יכול להפוך לחלוקה של חזית. פרט מאתר בנייה יכול להוביל לחיבור חדש בין עץ למתכת. גוון שפגשנו בטבע יכול להופיע במטבח בשקט.

אנחנו אוספים הרבה רגעים כאלה, אבל לא מכניסים את כולם. כאן מתחילה הפשטות: ביכולת לבחור.

ואז מגיעים האנשים

כל ההשראות והחומרים הם רק נקודת התחלה. המטבח עצמו מתחיל באנשים שיחיו בו. כשאנחנו פוגשים משפחה, אנחנו רוצים להבין מי היא לפני שמדברים על צבעים וחזיתות. איך נראה אצלכם בוקר רגיל? מי מבשל? מארחים הרבה, או שהמטבח הוא דווקא המקום השקט של הבית?

לפעמים פרט קטן מתוך השיחה משנה את כל התוכנית. הרגל של בוקר, חפץ עם ערך רגשי או זיכרון מבית קודם יכולים להוביל לפתרון שאף שרטוט לא היה מציע. מטבח טוב צריך קודם כול להרגיש שייך. לא לסגנון ולא לתמונה, אלא לאנשים שקוראים למקום הזה בית.

איך נראית פשטות בתוכנית עצמה

פשטות נשמעת כמו רעיון מופשט, אבל בתכנון מטבח בצורה נכונה היא מתורגמת להחלטות מאוד מוחשיות.

קודם כול, מספר החומרים. מטבח שיש בו יותר מדי סוגי עץ, גימורי מתכת וסוגי אבן מתקשה להירגע. חומרים מרכזיים שחוזרים ביותר מנקודה אחת עוזרים לעין להתמקד ולנוח.

אחר כך, הקווים. כשגובה הארונות העליונים מתיישר עם קו החלון, כשהמגירות מחולקות בקצב קבוע וכשהמרווחים בין החזיתות אחידים לאורך כל המטבח, העין נחה. כשהם משתנים מדלת לדלת, מרגישים את זה גם בלי לדעת להסביר למה.

ויש גם את מה שלא רואים. מטבח שנראה שקט הוא לרוב מטבח שבו כל דבר מצא מקום: מגירה לכל סוג כלים, שקע במקום הנכון ומכשירים שלא משתלטים על המשטח. הפשטות על פני השטח נשענת על הרבה עבודה מתחת לו.

פשטות שמתחילה בבסיס

הרבה מהפשטות של המטבחים שלנו נמצאת במקומות שאף אחד לא מסתכל עליהם. המטבח עומד על במה יציבה ורציפה, שנותנת לנגרות בסיס ישר ואחיד. גופי הארונות עשויים סנדוויץ׳ ליבנה (Birch Plywood) בתקן E1, חומר שנשאר יציב לאורך שנים.

אפילו בצבע יש שיעור בפשטות. מערכת הצבע הפוליאוריתני הדו רכיבי שלנו נבנית בשכבות מבוקרות: איזולציה, יסוד שמלוטש עד שהוא חלק לגמרי וצבע גמר. אנחנו מקפידים לא להעמיס שכבות בלי צורך. יותר צבע לא נותן גמר טוב יותר. מדויק יותר כן.

לדעת מה להוריד

בתהליך התכנון אנחנו מחברים בין שני עולמות. בצד אחד החומרים, עבודת היד, הפרופורציות והפרטים. בצד השני החיים עצמם: הבישול, האירוח, הבלגן הקטן של הבוקר והרגעים שבהם כולם מתאספים בלי תכנון.

החיבור הזה דורש דיוק. לא כל דבר יפה מתאים לכל בית ולא כל רעיון שמסקרן אותנו צריך להישאר בתוצאה. כדאי לשאול על כל פרט שאלה אחת: מה הוא עושה כאן? אם אין לו תשובה, כנראה שאפשר בלעדיו. ידית מיוחדת אחת, שמיוצרת ביד מפליז או מאבץ, תגיד יותר מעשרה קישוטים, בדיוק כמו שהפרטים הקטנים הופכים מטבח ליוקרתי.

כשהדברים מתחברים נכון, המאמץ נעלם. המטבח לא מרגיש מתוכנן מדי ולא צריך להסביר את עצמו. הוא פשוט מאפשר לחיים לקרות בתוכו. אולי זו המשמעות של המשפט של דה וינצ׳י: התחכום לא נמצא בכמות הדברים שמוסיפים. הוא נמצא ביכולת להסתכל על עולם רחב ולזקק ממנו מקום אחד שמרגיש נכון.

הכול מתחיל בשיחה

אצלנו כל מטבח מתחיל באותה דרך: מפגש, הקשבה וכוס קפה, ממש כמו בהמתכון למטבחים מיוחדים. מוזמנים להגיע לגלריה שלנו במושב סיתריה, הגפן 45, לספר על הבית שאתם מדמיינים ולהסתכל איתנו על חומרים.